התורה שנתקבלה היא התורה המקורית

בדיון זה הגילוי ממשיך ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ההגנה תתמקד אך ורק ב"מקוריות  התורה", בהיותה המסמך  האוריגינלי ומדוע אי אפשר אחרת ועדיין לא תתמקד במהות או באמיתות מה שנכתב שם.

 

                               תורה מקורית

תביעה: נניח שאכן התקבלה תורה בזמנה מי ערב לנו שמה שיש בידינו זה מה שהתקבל. במשחק טלפון שבור אחרי עשרה אנשים המשפט שצריך להעביר כבר מתעוות והרי במקרה שלנו  עברו כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה זמן .

הגנה: אכן טענת הטלפון השבור יש בה מן ההיגיון, אולם אם נבנה טלפון שבור עם מנגנוני הגנה התמונה תשתנה ונסביר: "טלפון שבור" שבו יהיו למשל התנאים הבאים: 1. יחד עם המשפט שצריך להעביר יהיה צורך להעביר אותו גם בכתב .  2. כל אדם שמעבירים אליו יצטרך לשנן בעל-פה את המשפט עד שהאדם המעביר יהיה בטוח שאפשר לסמוך עליו.  3. הבטחה לפרס גבוה למעבירים נכונה את המשפט ומנגד עונש לנכשלים. 4. נוסיף גם עשרה טורים מקבילים שבהם יעבירו את אותו משפט.

 ברור  ש"טלפון שבור" זה יהיה עם רמת ודאות גבוהה כך שאפשר לסמוך עליו.

 

צפי של התורה:

   תורת ישראל צפתה שאלות מאין אלו, כפי הנראה מהפסוק: " והיה כי ישאלך בנך מחר מה זאת ואמרת אליו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שמות, יא, יד).

 כדי למנוע זאת, בנתה תורת ישראל מנגנוני הגנה פנימיים (כעין "טלפון שבור" עם מנגנוני הגנה עצמית) שישמרו על מקוריותה.

   הבה נפגוש ב- 15 מעיקריהם ובתוצאותיהם:

 

1. ריבוי ספרים: משה רבנו כתב 13 עותקים של ספר-התורה, עותק אחד מסר לכל שבט ושבט ואת האחרון הניח בארון הברית , במשכן.

  ישנה מצווה להרבות בכתיבת ספרי תורה: ריבוי עותקים מקשה על זיוף, שכן, מי שירצה לזייף, יצטרך לזייף את כל העותקים. וכן אף אם בחלק מהספרים  ישתבש או ישתנה משהו, הרי יוותרו עוד הרבה עותקים שמהם ניתן יהיה לגלות ולתקן את המעוות.

 

2. ספירת אותיות התורה: חכמי ישראל נקראו בעבר סופרים (לדוגמא: עזרא הסופר), משום שספרו ומנו את אותיות התורה.

  בעלי המסורה ספרו את הפסוקים, המילים והאותיות בתורה, קבעו לכל ספר את מספר הפסוקים, המילים והאותיות שלו וכן הראו את מקום חצי הספר לפי מניין הפסוקים, המלים והאותיות.

   אחת מהדרכים של תכנת אנטי וירוס למחשבים לזהוי וירוס הנה על פי השוואת גודלי קבצי מחשב נוכחיים לעומת  גודל קבצי המחשב המקוריים, כשכל שינוי בגודל נחשד כוירוס ונבדק. כך גם אצל בעלי המסורה, כל שינוי אפילו הקטן ביותר במנין הפסוקים, המילים והאותיות בספר התורה היה נתקל בהתראה, התנגדות והסרה.

 

3. תו תקן לספרי התורה: ישנה מצווה להעתיק את ספר-התורה תוך הקפדה על דיני כתיבה. לדוגמא: כתיבה בדיו מיוחדת, על קלף מעור של בהמה, רק על ידי סופרים מומחים יראי-שמיים ועוד.

  כתיבת ספר אחד אורכת כשנה וספר הפגום בהלכה אחת או אפילו באות אחת נפסל.

  כל זאת מביא להקפדה יתירה בכתיבת הספרים ולפסילת ספרים פגומים וכך נוצר מצב שספרים שכבר "עברו" את ביקורת "מכון התקנים" ה"קשוח" והבלתי מתפשר של ההלכה, הם כמו מוחתמים בתו תקן של ההלכה ונמצאים בדרגת שלמות, כראוי לספר הספרים.

 

4. קריאת התורה ברבים: בכל יום שבת וימים שני וחמישי, קוראים בתורה בבית הכנסת וכן מגביהים את ספר התורה כשכל הקהל אומר: "וזאת התורה אשר נתן משה לבני ישראל".

   כמו כן ישנה הלכה הקובעת שכל אחד חייב לקרא כל שבוע את פרשת השבוע - פעמיים ופעם נוספת בתרגום לארמית.

וכך כשכולם מכירים ויודעים קשה לטעות או לזיף.

5. מצות הקהל: אחת לשבע שנים היו מקהילים את כל העם ומקריאים לפניהם את התורה

וזאת מספר התורה המקורי שכתב משה רבינו והיה מונח בבית המקדש. וכך כל אחד יכול היה להשוות את העותק שבידו עם המקור ולתקן את הטעויות אם היו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


6. מצוות למוד תורה: המצווה הגדולה ביותר היא לימוד התורה באופן של חזרה ושינון ושוב חזרה ושינון ושוב חזרה ושינון ושוב. . . כך שלפנינו מנגנון זכירה בלתי נפסק וכשהכל בקיאים בחומר איך ישכח או יסולף דבר?

 

המרצדס היפואית

 האם יסכים מישהו לקנות מכונית מרצדס תוצרת יפו במחיר מלא? התשובה ברורה. כולם יודעים שמרצדס מיוצרת בגרמניה ולכן קשה לזייף. כך גם התורה, כשכולם בקיאים בה - מי יוכל לשנות?!  

                                               

                           


 

7. ימי זיכרון: ישנם ימים מיוחדים שבהם מתייחד כל העם עם זיכרונותיו

בדיוק כמו יום השואה שעליו נאמר "לזכור ולא לשכוח". כך חגי ישראל הם ימי זיכרון למאורעות שארעו לעם ביציאת מצרים ומתן תורה.

  לזיכרון יציאת מצרים יש את "חג-הפסח" :וכך כתוב בספר דברים, פרק ט"ז:

 

 

 

 

 

 

 


לזיכרון מתן-תורה יש את "חג-השבועות", ראה שוב ספר דברים ט"ז:

 

 

וכך בשאר חגי ישראל.

 

8. והגדת לבנך: ישנה מצווה להקניית התורה לבנים, ממשיכי הדרך.

 

 כשאנו מספרים על יציאת מצרים, בודאי שאין אנו מחדשים דבר. הלא כל אחד שמע זאת מאביו – לפחות פעם בשנה - בשולחן הפסח, בליל הסדר, בקריאת ההגדה ( הגדה מלשון הגד -אמירה ולא אגדה).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


9. המחשה: כל מחנך יודע שדרך מצוינת להשריש חומר לימודי היא - לימוד חזותי והמחשה.

  ביהדות, על מנת שהזיכרונות יהיו "טריים ורעננים", מקפידה התורה על המחשה קפדנית של קורות העם. לדוגמא:

בפסח - אכילת פיצות שבצקן לא החמיץ (שהכנתן ארכה לא יותר מ - 18 דקות), לזכר הפיצות[1]  שאכלו

 

אבותינו ביציאתם ממצרים.

 

בסוכות - ישיבה בסוכה ארעית ולא בסוכת קבע, בדיוק כמו הסוכות ששמשו את אבותינו במדבר.

מצות מזוזה- לזכר הדם שמרחו אבותינו על משקופי הבתים כסימן למלאך שבצע את מכת הבכורות שיפסח על בתיהם.

וכך הדברים, לא רק שלא נשכחים או משתנים, אלא, אף נזכרים ! 

 

10. "כי יקוםנביא": אפילו אם יקום נביא שהוכיח עצמו כנביא אמת, אם ירצה לשנות את התורה, אין לשמוע בקולו ויש להורגו. ראה ספר דברים, י"ג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


אנו רואים שמרגע נעילת המערכת, כלומר חתימת התורה, אין לאף אחד סמכות לשנות ולו את הפרט הקטן ביותר בתורה, אפילו אם מדובר באדם שמוכיח - על פי המופתים שהוא עושה- שהינו נביא אמת ואדרבא, בזה שהוא בא לשנות את התורה, מזה מוכח שהוא נביא שקר.

 

11. אורח חיים מיוחד: ביהדות ישנה חזרה תמידית על יסודות האמונה באופן מעשי. היהודי מצווה בכל רגע  ורגע, לזכור את מאורעות יציאת מצרים, למן קומו מהמטה דרך ברכת המזון בכל ארוחה וכלה בקריאת שמע, כשהוא הולך לישון. (דברים ו', ד')

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 12. איסור השפעה מהגויים:

 איסור חיתון עם גויים, איסור המרת דת וכן האיסור ללכת בדרכי הגויים. ראה דברים י"ג:

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גוי שרוצה להתגייר, חייב בין השאר להוכיח - בקיאות בתורה ובהלכותיה, דבר השומר שלכל משפחת העם היהודי תהיה רמת ידע מינימלי של השורשים ההיסטוריה והתורה.

 

 

13. "לא תוסיף ולא תגרע": אחד מאיסורי התורה החמורים הנו האיסור להוסיף או להחסיר מהלכות התורה :

 

 

 

 

 

 

 

 


וכי על מה יוצא הקצף על המשנים והמעדכנים את התורה למיניהם? אלא, שאם כל אחד ישנה בשם הרפורמה, הקידמה והזמן את דברי התורה, עתידה היהדות להתנפץ לאלפי רפורמיסטים שונים ולבסוף גם להיעלם.

  "נעילה" זאת של התורה מפני כל שינוי עתידי, מגנה עליה ומשמרת אותה.  

 

 

14. פנאטיות: התורה  דורשת להקפיד על המצוות כולן קלה כחמורה על כל פרטיהן :

 דברים ז:

 

 

 

 

 

 

הנה אנו רואים מה תפקידה של אותה "פנאטיות" שדוקא "קפדנות יתר" זו על הפרטים  עוזרת לשמר בקפדנות על התורה שלא תשתנה ולא תשכח.

 

15. אביזרי זיכרון:  דברים ז

 

 

 

 

 


 

מזוזה ובה פרשת יציאת מצרים - נדרשת על כל פתח, תפילין עם פרשת יציאת מצרים - נדרש להניח כל יום, ציצית - נדרשת ללבישה 24 שעות ביממה - למען זכירת מצות התורה.

 במדבר טו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובכלל היהודי נדרש להיות כולו מונומנט זיכרון ומצבה חיה בכל אורחות חייו: בלידתו, בלבושיו, באכילתו, בחגיו, בחתונתו ובמותו.


 

במשחק טלפון שבור משווים את התוצאה הסופית עם ההתחלה. אם כן הבה ניגש להשוואה, על מנת שנוכל לבחון אם חלו שיבושים.    

 

והרי התוצאות - וזאת לאחר 3300 שנה, שמתוכן כ- 2000 שנה העם היה בגלות והתפזר בכל תפוצות העולם, כשהקהילות עצמן לעיתים מנותקות זו מזו ללא כל קשר וכל מה ששומר על התורה הוא - אותם מנגנוני הגנה שהתורה בנתה:

 

1. ספר התורה:

   בבדיקת כל ספרי התורה מכל הגלויות, ישנו הבדל של 2 אותיות בלבד,(בין ספר התורה התימני לשאר סיפרי תפוצות ישראל) כאשר גם הם לא משנים את המשמעות: "פצוע דכא" לעומת "פצוע דכה",  "ויהי חיי נח" לעומת "ויהיו חיי נח".

  הדבר יפליא אף יותר, אם נציין את העובדה שיש בתורה 350,000 אותיות. מספיקה טעות אחת בכל העתקה של ספר והיינו מגיעים לבזאר של ספרים.

המשמעות של 2 אותיות שונות אומרת שבכל ההיסטוריה היו מקסימום 2 שינויים (לא משמעותיים). זהו נתון מדהים שמוכיח את יעילות מנגנוני ההגנה ושספר התורה שבידנו הוא המקורי והנו זהה בדיוק לספר שניתן לאבותינו על ידי משה רבנו.

  לשם השוואה: ב"ברית החדשה" שהיא יותר "צעירה" ב1300 שנה והיא אף יותר קצרה בכשליש, יש אלפי גרסאות שונות.

  אמנם בימינו בעידן הדפוס, אין בעיה לייצר ספרים זהים וכל ספרי "מלחמה ושלום" זהים (למעט מהדורות שונות, דבר שגם הוא לא נמצא בספרי התורה), אולם, עלינו לזכור שהתורה הועתקה בכתב יד, אות אחר אות והיא בת 3300 שנה.

  ובכלל, כל מה שבאנו להוכיח בפרק זה הוא שהתורה אכן נשמרה והיא מקורית ואם ימצא עוד ספר שנשמרה מקוריותו בצורה מדויקת כמו התורה, אפילו באופן מוחלט לאורך אלפי שנים (דבר שהוא תיאורטי בלבד), הדבר לא יעלה ולא יוריד מעניינינו ומעצם ההוכחה.

 

2. לימוד התורה: במשך כל הדורות שקדו היהודים על לימוד התורה כשהם רואים בזה ערך עליון (מעל כסף, כבוד וכל השאר).

  המשנה שלומד היום תלמיד ישיבה זהה למשנה שלמד רבי עקיבא ואילו היו נפגשים, מימד הזמן בינהם היה נעלם.

 

3. לא תוסיף ולא תגרע": ואנו אכן רואים שעיקרי הלכות התורה זהות בכל התפוצות ובל נשכח שישנן בתורה אלפי הלכות. אנא חישבו - אלו השתנתה רק הלכה אחת בכל תפוצה, היינו רואים שוב בזאר של הלכות.

  מה תאמר ליהודי שבא לבית-הכנסת עם תפילין משולשות ומזהב ושטוען שכך התפילין יותר יפות והדבר מוסיף כבוד לתורה? אולי הוא צודק, אבל לא בבית ספרינו...

 

4. ימי זיכרון: חגי ישראל נחגגו לאורך השנים עד היום - כימי זיכרון לאומיים, כשהם ממחישים את קורות העם. כל ילד יודע, שבפסח יש ערב הנצחה ליציאת מצרים שנקרא ליל הסדר.

 

5. אביזרי זיכרון: כל ארכיאולוג מתחיל יודע שבית יהודי מזהים ע"פ המזוזה.

כתמול שלשום כן גם היום ומחר, הכל זהה.  הנה לדוגמא: תפילין ממדבר יהודה לפני כ - 2000 שנה, הן אותן התפילין של היום וזאת - למרות שבהכנת  תפילין יש אלפי הלכות.

התפילין מקומראן:

 

 

פרופסור יגאל ידין: אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר, שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל ארבע פרשיותיה. התפילין הקדומים ביותר שבידינו, מימי בית שני ,  היו כתובים בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר שהתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה, שרק למשטרת ישראל יש כמוה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל אביב לאותה מעבדה ובכיס תצלומי התפילין הללו שאיש זולתי לא ראה אותפ, ואירע לי מה שקורה למספר נוסעים ברכבת בקו זה : כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת , ואחד מהם הפציר בי להניח תפילין , סרבתי אך כשנוכחתי שמבטאו זר, שאלתיו מניו עלה , הוא השיבני שעלה זה לא מכבר מברית המועצות.

שאלתיו "ובברית המועצות הנחת תפילין ?"  אמר לי : "כל ימי חיי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין " , כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קימת את המצווה הזאת , לא אסרב גם אני" - והנחתי תפילין.

בתל -אביב לפני רדתי מהרכבת, ניגשה אלי אשה ואמרה לי: פרופסור ידין, אני שמחה שנענית לבקשתו של אותו אברך, שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ " לדבריה היה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. לפני מותו - סיפרה "בקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם "הניחו תפילין " , "במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו"

אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותי באותו רגע. אמרתי לה "איזה צירוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידינו , ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותם לך ברגע זה"

(יגאל ידין "חויותיו של ארכיאולוג יהודי")